צניחה מתוך משבר - חלק א'

לא מזמן, בעודנו מתיישבים לארוחת שבת בבית הורי, התחילה הקרנת הסרט "אהבה בשחקים" בטלוויזיה. הגנבתי מבט למסך ומיד עלה בי חיוך קטן. "או או, כמה פעמים שאת ראית את הסרט הזה ומה שאת עשית לי עם התום קרוז הזה..." אמרה לי אמי במבטא הרומני המצחיק שלה והגניבה לי חיוך חזרה. "מה זאת אומרת?" אמרתי לה, בעודי מסתכלת בפליאה גמורה. כלומר, אני יודעת שראיתי את הסרט הזה ואני לא מגזימה, משהו כמו אלף פעמים, אבל מה זאת אומרת "מה שאת עשית לי את התום קרוז הזה?!".

ואז היא הסבירה לי- "הייתי חוזרת מהעבודה ורואה אותך שוב יושבת למרגלות הטלוויזיה, עם הראש למעלה דבוק למסך, עם עיניים מאוהבות לחלוטין, משננת את הטקסט בסנכרון מושלם, מעיפה בי מבט חטוף ואומרת לי- "אמא, אני חייבת שתום קרוז יהיה חבר שלי, חייבת!"
"מה?!", אני לא אמרתי כזה דבר, אין מצב. "כן, כן", היא ענתה לי. "לא הפסקת לבכות ולהסביר לי למה תום קרוז הוא הגבר הכי מושלם ביקום ולמה הוא חייב, אבל חייב להיות חבר שלך".

נדהמתי. ישבתי שם, ספק נבוכה, ספק חושדת. הקמט הזה בין הגבות, נאסף לו חזק, מנסה להיזכר אם אכן הייתי עד כדי כך פאתטית שהגעתי למצב בו אני בוכה לאמא שלי שאני רוצה שתום קרוז יהיה חבר שלי?!!!!

שתקתי. לא רציתי למשוך את הפדיחה הזאת יותר מדי. אחי כבר התחיל להריץ בדיחות על זה ואני עשיתי את המהלך המתבקש ושיניתי נושא מהר ומיד.
עכשיו, ביני לבינכם, אני אודה שיש לי כמה תאים במוח שאומרים לי שיש דברים בגו. יש סיכוי די טוב שהייתי דלוקה על תום קרוז ברמות פאתטיות כאלה.

אהבה בשחקים הוא סרט הוליוודי קלאסי. יש בו גיבור מסוקס, יש אשה יפה, יש עלילה בה קורים כל מיני דברים נוראים/מבאסים/ טראגיים. בעקבותיהם, יש עצב/ דכאון/ ייאוש/ משבר, אבל בסוף... אוי הסוף. הסוף תמיד טומן בחובו משהו נפלא/מדהים/משמח שקורה כשבשיאו תמיד יהיה איזה משפט מחץ, נשיקה לוהטת, פייד אאוט של המצלמה, כניסה דרמטית של שיר וזהו. THE END. נוסחה קלאסית לסרט שבו אתה מסיים את הצפייה בו, עם קתרזיס דביק בטעם סוכריית מקל ורודה.

אני יודעת, אני צינית להפליא. אבל זה האתוס שעליו אני גדלתי ואני לא לבד. גם בספרים שקראנו כילדים מופיעה הנוסחה הפשוטה הזאת:

גיבור הסיפור ---- קורה משהו רע ---- עושה משהו/ מבין משהו ---- קורה משהו טוב ---- סוף טוב

ואכן על פי הנוסחה הזו, בסצנה האחרונה של אהבה בשחקים, צ'רלי היפה מתקרבת למווריק החתיך, מלטפת לו את הזרוע השרירית להפליא והם מתנשקים:

עכשיו, מה לדעתכם קורה כשאדם לוקח את הנוסחה הזו, את האתוס הנצחי של הגיבור המיוסר שמוצא גאולה ואז הכל טוב ומנסה להכיל אותו על המציאות?!

האתוס הזה מצוי בכל מקום, לא רק בסרטים. הוא מצוי בספרים, בהרצאות, הוא עובר כחוט השני בחינוך שלנו. איזה ילד לא קיבל סוכריה אחרי שנפל וקיבל מכה או סיים טיפול שיניים. לא אשכח את המרפאה של ד"ר מס, שנאתי את טיפולי השיניים, אבל ממש ממש אהבתי את ה"פילפילון" (כך הוא כינה את המשאף של גז הצחוק שהוא היה מניח על אפי) והכי אהבתי את קופסת ההפתעות שממנה הייתי בוחרת מתנה בסוף הטיפול.

כל כך אהבתי את "תכנית הפיצויים" של ד"ר מס והמשכתי להגיע אליו עד השלב שבו כשמלאו לי 19, הוא הביט בי בעיניו הרכות ואמר לי- "יקרה שלי, את כבר לא ילדה, הגיע הזמן לעבור לרופא של גדולים". אמר ונתן לי בפעם האחרונה לבחור לי הפתעה מתוך הקופסא הידועה.

ואם בטיפולים עסקינן, אז בואו נריץ קדימה 10 שנים אחרי הפרידה הכואבת מד"ר מס, בסרט שנקרא "חיי".
והנה אני עוד מעט בת 30, מסיימת 18 חודשים של טיפולים שונים ומשונים שנועדו למגר את מחלת הסרטן מגופי. בדיוק כמו אותה ילדה שגדלה על ברכי האתוס המפורסם, חיכיתי לרגע הזה שאסיים את כל מסיכת העינויים שעברתי וציפיתי בכיליון עיניים לפיצוי הנכסף. לסוף הטוב הזה שבו הכל יבוא על מקומו ואלוהים/השכינה/ היקום/ אברהם/ רחל/ בודהא וחברים נוספים, יתכנסו להם יחד בהיכל הצדק הקוסמי ויחליטו יחד איזה פיצוי הולם תקבל כרינה היקרה.

 לא ידעתי באמת מה מתכננים לי שם בהיכל הצדק, אבל יש כמה דברים שהייתי בטוחה לגמרי שיקרו:
 1. אני אתהלך לי בעולם, עם גב זקוף ושום דבר כבר לא יפחיד אותי יותר כי מה שלא הורג מחשל, לא?!
 2. זוטות כמו הגשמה עצמית, רווחה כלכלית לא יטרידו אותי יותר.
 3. אני אבין משהו מאוד חשוב על החיים
 4. אני ארגיש ממש טוב לגבי עצמי
 5. דברים נפלאים הולכים לקרות לי

 כל המחשבות האלו רצו במוחי, עם תמונות ממש מדויקות של איך זה יראה כשברקע מתנגן לו פסקול משובח של הנעימה המפורסמת The lonely shepherd של- Gheorghe Zamfir .

לקבלת אפקט מושלם של החוויה, אני מציעה לכם, אם זה לא מעיק מידי, להשמיע את הנעימה ולקרוא מחדש את רשימת ההבטחות המרשימה שמניתי קודם. מובטחת לכם חוויה מעניינת.

עד כאן פרק הסרט שחייתי בו. מעתה, נעבור לפרק המציאות, שהוא איך נאמר, די רחוק מהתסריט הנפלא שהרכבתי לי במוחי היצירתי להפליא. אינני יודעת, מה התרחש בישיבה הממלכתית בהיכל הסרט, הפרוטוקול מעולם לא הובא לפני. יתכן אף שהישיבה מעולם לא התכנסה. אין לדעת באמת. מה שכן קרה הוא ש: 

1. התהלכתי בעולם מכווצת ומתה מפחד. חרדה הפכה להיות בת לוויה קבועה שלי. הבנתי שמה שלא הורג יכול לחשל, אבל עד גבול מסוים. לפעמים מה שלא הורג, יכול די "לדפוק" אותך. 
2. סף הרגישות שלי היה כל כך גבוה, שהכל נראה לי איום ונורא ושום דבר לא היה בפרופורציה- שום דבר! 
3. לא הבנתי שום דבר על החיים, להיפך הייתי מבולבלת יותר מאי פעם 
4. לא הרגשתי טוב לגבי עצמי. הגוף שלי היה שבור וחלש. הייתי עייפה, מותשת, סחוטה רגשית. רחוק מאוד מכל מה שחשבתי 
5. הנקודה החמישית קצת יותר מורכבת. אתם מבינים, אחרי תקופה כזאת ארוכה של אשפוזים וטיפולים, כל דבר פשוט נראה נפלא. רק עצם העובדה שהרגשתי קצת יותר אנושית, התחיל לגדול לי השיער, הצלחתי לעכל אוכל, דברים הדיוטיים כאלה- היו ממש נפלאים. אבל "הדבר הנפלא" הזה שאמור היה לקרוא, לא הגיע. להיפך... מה קרה במציאות? תיכף תגלו.

את שרשרת החיול של הטיפולים סיימתי במאי 2006. עשיתי √ על כל טיפול אפשרי במסגרת בית החולים. אפרט את זה ממש בקצרה ונעבור הלאה: עברתי 3 חודשי אשפוז שבהם לא הבינו מה יש לי, ניתוח, כימותרפיה במינונים שונים, השתלת מח עצם עצמית והקרנות.

מהרגע שהשתחררתי, התחלנו לתכנן אני והאיש היקר שלי דרור, את מה שעתיד היה להיות הטיול הרומנטי שלנו בדרום איטליה- מתנה נפלאה שדודי היקר אנדריי העניק לנו. האונקולוג היקר שלי, נתן לי אור ירוק לנסוע וציפיתי לרגע שבו נוכל להתרחק קצת מהכל ולהנות זה מזו באווירה אחרת לחלוטין מזו שהורגלנו בה.

הטיול תוכנן לאוגוסט של אותה השנה. ב-12 ביולי 2006, נחטפו אהוד גולדווסר ואלדד רגב והחלה מלחמת לבנון השנייה. כמו כולנו גם אני ישבתי מרותקת לצג הטלוויזיה, אבל במקביל חיפשתי לנו מלונות ומקומות יפים לטיול שלנו וזה כל מה שעניין אותי.

טלפונים של חברים של דרור למילואים, החלו לזרום. שיחות ארוכות על האם הם יגויסו? מתי? לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות. לא עלה בדעתי לרגע שדרור יגויס למילואים שכן זה לא יכול להסתדר עם התסריט שיש לי בראש.

 ב-29 ליולי, ב-03:00 בלילה, צליל טלפון פילח את השקט הלילי. הודעה מוקלטת עם קול קר ומתכתי הודיעה לדרור כי הוא מגויס. הלב שלי הלם בחוזקה. אני זוכרת את המיקום הספציפי שלי בסלון באותו לילה. ישבתי על הרצפה, מנקה את הנעליים האדומות והבלויות של דרור. מנקה ובוכה. לא מאמינה שזה באמת קורה. ואז, נשיקה קלה, חיבוק ופרידה.

זה היה הלילה הראשון מזה כשנתיים שישנתי לבד. קמתי לבוקר כבד. דרור הקדים אותי וצלצל אלי. "אל תדאגי" הוא אמר לי. "עוד כמה ימים אני בבית, אין סיכוי שלא ניסע לאיטליה". הייתי אופטימית. התחלתי לברר מה קורה אם צריך לשנות את מועד הטיסה, אבל לא חששתי יותר מידי.

שום דבר לא הכין אותי למה שקרה בצהרי יום א' ה-06.08.2006. עבורי זה היה יום שגרתי, נסעתי לבית החולים לעשות בדיקות מעקב שגרתיות שהיו תכופות מאוד באותה תקופה. שכחתי את הטלפון בבית ובעודי יושבת מחוץ לקליניקה של הרופא שלי, תקף אותי כאב בטן עז ולא ברור.

רציתי להתקשר לדרור, לאמי, אך לא היה לי איך. למזלי, בדיוק התפנה התור ונכנסתי לחדרו של האונקולוג היקר שלי. "כואבת לי נורא הבטן דוקטור". נבהלתי מאוד. כל תחושה מוזרה לוותה אז בהרבה חרדה. הוא בדק אותי, הסתכל על בדיקות הדם ולא מצא כלום. "לכי הביתה לנוח" הוא ביקש ממני. וכך עשיתי.

הגעתי הביתה בצהריים ומיד הדלקתי את הטלוויזיה כדי להתעדכן מה קורה במלחמה. דיווחים שגרתיים על היערכות, קטיושות ושאר מונחים צבאיים קבועים, מילאו את המסך כמו בכל מלחמה. דרור סיפר לי לילה קודם, שהם נמצאים אי שם במרכז הארץ ומתאמנים. הייתי רגועה. התקשרתי בכל מקרה לבדוק לשלומו, אך כמו פעמים רבות, הוא לא היה זמין. 

התקשרתי לאמי לומר לה שחזרתי הביתה והיא סיפרה לי משהו מוזר לחלוטין. היא סיפרה שדרור התקשר אליה מספר דקות קודם ואמר לה בקצרה- "הכל בסדר, אל תדאגי " וניתק את הטלפון. "מוזר", אמרתי לה ובעודי ממשיכה לדבר, נכנס מבזק חדשות: "בסביבות השעה 12:20 בצהריים נורה מטח רקטות מדרום לבנון, ואחת מהן נחתה במתחם הכינוס של חיילים בכניסה לקיבוץ כפר גלעדי ופגעה בהם פגיעה ישירה". "אוי ואבוי" אמרה אמא שלי. "זה פשוט נורא". "כן", עניתי לה, "נורא".

סיימנו את השיחה. ניסיתי שוב את דרור, לא היה מענה. הלכתי לנוח קצת עד שהעיר אותי צלצול הטלפון.

כבר היה חשוך בחוץ, לא האמנתי כמה זמן ישנתי. - "באבי?" נשמע קול מעברו השני של הטלפון - "כן דרורי, איפה אתה? אני מנסה לתפוס אותך כל היום, אתה לא מבין מה קרה לי היום בבית החולים, היה לי כאב בטן נוראי ולא הבנתי למה..." - "באבי, תקשיבי רגע, הכל בסדר איתי. אני לא רוצה שתיבהלי, בסדר?" הקול שלו התחיל לרעוד קצת, אבל הוא התעשת מיד והמשיך לדבר - "שמעת חדשות היום?" - "כן באבי, שמעתי" - "אז את יודעת מה קרה בכפר גלעדי?" - "כן" - "הייתי שם" - "מה זאת אומרת היית שם? אמרת לי אתמול בלילה שאתם בכלל במקום אחר, רחוק מאוד מכפר גלעדי" - "העבירו אותנו הבוקר מוקדם, הבאנו אספקה וחיכינו מחוץ לקיבוץ" - "לא הבנתי " משהו בי סירב להבין את המילים שלו. זה לא הסתדר לי בראש - "תקשיבי רגע, אני לא יכול לדבר יותר" קולו רעד שוב. "אני חייב לחזור פה... רק רציתי לומר לך שאני בסדר, שאני אוהב אותך ושנדבר, טוב?" - "טוב"...

קול ניתוק נשמע מעברו השני של הקו. ואני יושבת במיטה, כל הבית חשוך וההכרה שלי מנסה להגביר את הקצב ולתפוס את מה שהגוף שלי כבר תפס. זיעה קרה הציפה את מצחי וצווארי. היה לי יובש נורא בפה והתקשיתי להניע את גופי. קמתי לאט לאט, יצאתי לסלון, הדלקתי את הטלוויזיה והתיישבתי מולה. 
האור שלה פילח את החשיכה בעוד תמונות של דם, עצי ברוש וזוג נעליים אדום נראים על פנייה.

את מה שהתרחש אחרי זה אני כבר קצת פחות זוכרת. אני זוכרת טלפונים רבים, בכי, תדהמה, הלוויות ביום שלמחרת, חיבוק עצוב ורפה של דרור.

בטירוף של אותם ימים, התחיל לחלחל לו מתחת לפני השטח מין זרם עדין של משהו שקשה לי לקרוא לו בשם. זה היה זרם של ריקנות, אכזבה וכאב. מעין מיץ חמוץ ומר של תסכול וחוסר משמעות שזרם בעורקי באופן קבוע. משהו בי השתנה לעד. הרגשתי בזה כבר אז, אבל לא יכולתי להגדיר מה זה. הייתי חסרת מילים.

האיש שלי, הגיבור שלי. זה שהיה איתי ימים כלילות בכל מחלקה אפשרית בבית החולים, חזר הביתה. פגוע, קהה, חלול עיניים וחסר מילים. האם זאת סצנת הסיום? האם כך נגמר הסרט? איפה הקתרזיס? איפה הסוף הטוב? זה לא אמור להיות ככה.

לא יכולתי לראות באותם ימים את המתנה הנפלאה שקיבלתי. לא יכולתי לראות שקיבלתי את בן זוגי חזרה הביתה. אפילו שריטה לא הייתה עליו. הייתי היחידה שקיבלה את בן זוגה חזרה מבין נשים רבות שלא זכו לאותה מתנה. עבורי, זה לא היה סוף טוב, זו הייתה התחלה של שלב חדש לגמרי בחיי, שונה מאוד ממה שחשבתי שיהיה.

האתוס הקלאסי של הגיבור שהצגתי בפניכם קודם, נמחק לחלוטין מתוכי. אין רע, אין טוב, אין פיצוי, אין כלום. יש סימן שאלה נצחי שהולך איתי מאז ומחפש מענה.

1942 מילים כבר נכתבו בפוסט הזה. כנראה הפוסט הארוך ביותר בתולדות הבלוגים. אני עוצרת פה. את כל מה שאירע מאז, אמשיך לגולל בפוסטים הבאים ואנסה להבין יחד אתכם איך נראים החיים בלי האתוס, בלי נוסחה ברורה שמסבירה את החיים, איך ממשיכים הלאה כשכל מה שחשבת נשבר בך ואין לך מושג איך לבנות את הכל מחדש. כהרגלי בקודש, אני אסיים עם שיר

שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים. אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה והכי חשוב- אתם מוזמנים להירשם לבלוג:

מייל *

הודעת אישור תשלח לתיבת המייל שלכם מיד לאחר הרישום. לחצו על לינק האישור בהודעה, ואתם רשומים!