מבוא לטרנספורמציה

הודו. אולי המקום הטרנספורמטיבי ביותר שהכרתי בחיי

הזמן הזה שבין פורים לפסח, הוא זמן מיוחד. בפורים, אנחנו רוצים להיות משהו אחר. משהו שאין לנו אומץ להודות בו. זה השינוי המיוחל הזה שאנחנו עורגים לו. פתאום ביום אחד, יש לנו אפשרות לעשות טרנספורמציה מלאה.

בפסח יש משהו מאותה האנרגיה של שינוי: אנו נזכרים בתהליך שעבר העם שלנו- מעבר מעבדות לחירות, רק שבמקרה הזה, השינוי הוא תהליך איטי ועדין יותר. זה לא כמו לעטות מסכה וזבנג וגמרנו. לא הפכנו להיות בני חורין בין לילה.

יש כאן שני חגים שעוסקים בנושא מרתק- שינוי. העיתוי לא מפתיע. גם הטבע משתנה בעונה זו של השנה. הטמפרטורות עולות, הפרחים בשיגעון גדלות, הימים מתארכים. הטבע נמצא בשינוי מתמיד. אם יש משהו שהוא קבוע, זו העובדה שהכל משתנה כל הזמן.

שינוי כקטליזטור לעבודה פנימית
כשאנשים פונים לאימון, הם לרוב מגיעים כי מבחינתם כלו כל הקיצים. הם חייבים שינוי/מהפך/ פריצת דרך מידית. קצת כמו מה שאנחנו מבקשים לעצמנו בפורים.

מודה, גם אני רציתי שינוי קיצוני. גם אני ביקשתי לעצמי להיות משהו אחר, גרסה אולטרה משופרת שלי. מכיוון שיש לי יכולת דמיון מפותחת , תמיד דמיינתי מכונה שבה אוכל לכוון ולחווט מחדש את עצמי. להוריד את מד הרגישות, להעלות את מד הביטחון העצמי, לתקן טיפה את העקשנות, להרים מסיבית את מידת האופטימיות ואם אפשר על הדרך, גם ליישר טיפה את האף ולהוריד איזה 5 קילו.
בסרט "מטרופוליס" (פריץ לאנג, 1926, גרמניה, 118 דק'), ניתן לראות מכונה כזאת בדיוק.

View image | gettyimages.com

למי שרוצה, הנה לינק לסרט המלא : https://www.youtube.com/watch?v=E1kxfiY_1DA


מהי טרנספורמציה

במילה טרנספורמציה, נתקלתי באופן משמעותי בקורס המאמנים שלי. מורתי היקרה נטאלי בן דוד, חזרה על המילה הזאת כל הזמן. מעולם לא התחברתי למילה הזאת. משהו בצליל שלה, לא נעים לי. זו מילה ששולחת אותי למחוזות של חשמל ואלקטרוניקה. גם התרגום העברי של המילה - "התמרה", מעולם לא התיישב אצלי. אני בחיפוש אחר מילה מדויקת מזה מספר שנים ונכון לעכשיו, עוד לא מצאתי מילה ראויה מבחינתי.

הדרך הכי טובה עבורי להסביר טרנספורמציה, היא באמצעות מים. אני זוכרת את שיעור "טבע" בבית הספר היסודי שלי, "כצנלסון" בגבעתיים. המורה שושנה, ביקשה מאתנו לחמם מים עד נקודת הרתיחה ולראות את המעבר ממצב נוזל למצב של גז. ההרכב הכימי של החומר נשאר אותו דבר, רק הצורה שבה הוא בא לידי ביטוי, השתנה.

סיפור של טרנספורמציה

מכירים את השלב המתקדם הזה בייאוש שכבר אין כוח להחזיק את הכול כדי שלא יתפרק? אותו רגע שהכאב והפחד עוברים טרנספורמציה מידית והופכים לצחוק רם ומשחרר. בדיוק כמו המים, זו אותה האנרגיה, רק במופעים שונים. יש באמתחתי לא מעט רגעים כאלה ,מה שנותן לי את ההזדמנות ללמוד את הפלא הזה. את אחד מהם אביא פה לפניכם:

יום לאחר שקיבלתי את תוצאות הביופסיה שלי, זומנתי לבית החולים על מנת לעבור ביופסיית מח עצם. אין לי רצון להרבות פה בתיאורים גרפיים של מה שקורה בבדיקה הזו, אני אסכם זאת ואומר שזו בדיקה קצרה למדי, אבל "איכותית" ... לאחריה, מומלץ להישאר מספר דקות על הבטן כשקומפרס מונח על אזור הגב התחתון כדי לטשטש את הכאב.

מכיוון שביליתי לא מעט בבית החולים, נדבקתי מס' שבועות קודם לכן, בחיידק בתי חולים שנקרא VRE. בית החולים הוא מין מוסד כזה שאין כדוגמתו- מגיעים אליו על מנת להבריא ובדרך חוטפים חיידקים. הייתי צריכה להיבדק כל מספר ימים כדי לראות אם החיידק עדיין מצוי בגופי. הדרך לבדוק זאת, היא נפלאה לא פחות ואין דרך נעימה לתאר זאת- היא נעשית ע"י לקיחת דגימה כמו משטח גרון, רק מתוך ושוב אני מתנצלת מראש- החלק "החופשי" יותר של הישבן. תענוג.

האם תוכלו לנחש מה מצולם כאן?

חזרה לבדיקת מח העצם.
אז הנה אני שוכבת על הגב אחרי הבדיקה וההכרה מדביקה את קצב הגוף ומתחילה לתפוס את גודל הכאב . אמי נכנסת מיד ומלטפת את ראשי. האחות נכנסת מיד אחריה, שואלת לשלומי, מסבירה לי שעלי לשכב עוד מספר דקות כדי לוודא שהכל בסדר וכדי למנוע זיהום מהבדיקה. "ואגב, זיהום" היא אומרת, "אני רואה בתיק הרפואי שלך, שיש לך VRE . אני צריכה דגימה כדי לשלוח את זה למעבדה עוד היום".

אמי מסתכלת עליה ואומרת "אבל איך היא תעשה לעצמה את הבדיקה? את לא רואה שהיא שוכבת על הגב עם כאבים, היא לא יכולה להתכופף?! את לא יכולה לעשות את זה? האחות בכירורגית עשתה את זה בלי בעיה".
האחות התיישרה ויישרה גם את מבטה. "אני לא מבצעת את בדיקת ה- VRE". אמרה ונתנה לה את המבחנה.
זהו.
זו בדיוק הנקודה שבה התנועה התהפכה. הנה אני, שוכבת לי, עם ישבן שחשוף לראווה ושתי נשים מתווכחות לידי על מי מהן תעשה לי את הבדיקה.

זה בדיוק הרגע שבו התודעה שלי מוזנקת ועולה למעלה, לנקודה דמיונית במרחב ובזמן ומצליחה לראות את כל מה שקורה באותו רגע, כמו מבעד לעין המצלמה של במאי סרטים. אני קולטת את הסצנה המוטרפת הזו ותוך שניות הבכי שלי הופך לצחוק היסטרי ובלתי נשלט. כל גופי רועד מעצמו וזה מכאיב לי עוד יותר. אמי והאחות מביטות בי המומות ולא מבינות מה לעזאזל קורה לי. "נו אמא, תעזרי לי עם זה ובואי נעוף מפה. אני לא יכולה להמשיך לצחוק, כואב לי". 

אמי מתקרבת לאט כשהמבחנה בידה. אני לא באמת יכולה לראות את פנייה, אז אני רק מדמיינת לעצמי איך היא נראית וזה עוד יותר מצחיק אותי. "קיקי" (זה שם החיבה שאמי העניקה לי), "קיקי, אני לא מצליחה להגיע. את חייבת לזוז קצת או להתכופף או משהו". אני מנסה לדבר, אבל לא מצליחה מרוב צחוק. אפילו אמא שלי כבר נדבקת ומתחילה לצחוק. "אני לא יכולה לזוז אמא, אני לא יכולה לנשום, אני חייבת להירגע רגע". "כן, אבל אנחנו חייבות לפנות את החדר, יש עוד מישהו שמחכה להיבדק". אני מבינה שאין ברירה, בצורה כזאת או אחרת, אני חייבת להתעשת. אז אני זזה ככל יכולתי, אמי עושה את מה שהיא עושה, נותנת לאחות בחוץ את המבחנה ושתינו יוצאות משם במהירות האור.




תנאים להיווצרותה של טרנספורמציה

כדי שטרנספורמציה תתרחש, אנחנו צריכים להגיע לנקודת הרתיחה, בדיוק כמו המים. רק הסכמה מלאה להיות עם מה שיש, יכולה לאפשר לטרנספורמציה להתרחש. אם לא הייתי מסכימה להיות ב-100% עם הסיטואציה, עם כל מה שמשתמע מכך- הכאב, ההשפלה, היאוש, זה לא היה קורה.
יש כאן למעשה 2 שלבים: השלב הראשון הוא מה שקורה והשלב השני הוא הסכמה טוטאלית להיות עם מה שקורה. הרי יכולתי לשים לב לכאב ולהשפלה שחוויתי ולהתנגד להם. יכולתי לומר לעצמי- "כרינה, תתאפסי על עצמך מיד, תראי איך את נראית?!", אבל אז, הייתי מנהלת מעין משחק מחבואים עם מה שקורה ומפספסת את יכולת ההתמרה. במקום זה, נתתי לעצמי להיות בדיוק מה שהייתי, לא מתוך כוונה שזה ישתנה. לא ידעתי אז, את מה שאני יודעת היום. פשוט "נכנעתי" לגמרי. בלי ויכוחים, בלי השגות ואז הקסם קרה. לא ידעתי שזה יקרה, הופתעתי מאוד מהמעבר המהיר הזה מבכי לצחוק.

טרנספורמציה איננה שינוי.

במיטת בית החולים בעודי צוחקת, עדיין כאב לי, זה לא שהפכתי להיות משהו אחר, פשוט הכאב התבטא בצורה אחרת. זה אותו ה"חומר" רק במופע אחר. מכירים את המשפט "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"? זהו כנראה התנאי הכי חשוב לטרנספורמציה.




מהקליניקה

כשמגיעים אלי אנשים שרוצים שינוי, אני תמיד אשאר איתם במה שיש. אם אפנה לצד השני, למה שהם רוצים להפוך להיות, לעולם זה לא יקרה. אם נחזור למים, זה כמו שהמים ירצו להתמיר את עצמם לאדים, מבלי להתחמם. הם יכולים לומר לעצמם- "אנחנו אוויר, אנחנו אוויר", הם יכולים אפילו לנסות לנוע כמו אוויר, אבל הם תמיד יישארו נוזל.

ליאת (שם בדוי), הגיעה אלי בשיאו של משבר בעבודה. היחסים עם המנהל שלה עלו על שרטון. "הוא כל הזמן מנסה להוריד לי את הביטחון, הוא מעיר לי על כל מה שאני עושה, לוקח קרדיט על העבודה שלי ומתנכל לי באופן קבוע." שאלתי אותה איך היא לגבי מה שקורה בעבודה, אך היא הדפה את שאלתי והמשיכה לדבר ולהסביר מה לדעתה יכול לעזור לה. "הבעיה היא שאני חסרת ביטחון, אני פשוט מרגישה כל כך חסרת אונים מולו. אני חייבת להפסיק להיות חלשה, אני צריכה להיות אסרטיבית יותר, לעמוד על שלי, לא לתת לו להתנהג אלי ככה ". היא דיברה מהר, בקושי נשמה, כל פלג גופה העליון היה מכווץ לחלוטין.  החלטתי ללכת עם הרצון שלה בשינוי מידי. ידעתי שבשלב הזה, היא תתקשה להבין, ששינוי לא יוביל אותה לשום דבר. "איך לדעתך תצליחי לעשות את כל זה?" שאלתי. "בשביל זה באתי לפה, אני רוצה שתגידי לי בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי להפוך להיות אשה אסרטיבית ומלאת ביטחון!" הבטתי בה ולקחתי נשימה ארוכה. ידעתי שמה שאני הולכת לומר לה, לא יתקבל בברכה.
"כדי להיות האשה שאת מתארת, אנחנו נתחיל בלהכיר את האשה שאת היום. אם את אומרת שביטחון עצמי איננו נוכח, אז מה כן נוכח"? "לוזרית!" המילה נפלטה מפיה מיד. "לוזרית, זה מי שאני".

בין אם ניחשתם נכון או לא, זה אותו הפרח רק מזווית שונה

את השבועות הבאים הקדשנו לאותה לוזרית. נתנו לה להיות בשיא "לוזריותה". למדנו יחד ממתי היא מרגישה ככה והגענו לזיכרון כואב של חרם בכיתה ה'. כל מה שליאת חוותה אל מול המנהל שלה, היא כבר חוותה אז בכיתה ה'. הלוזריות שלה התקבעה שם בין כותלי בית הספר והיא שנאה את ההרגשה הזאת יותר מכל דבר אחר. כל חייה, היא נאבקה בהרגשה הזאת ועשתה הכל, כדי לא להרגיש ככה. היא החליטה להיות מצוינת ולהימנע מיצירת קשרים חברתיים כדי לא ליצור תחרות. היא סיימה שני תארים בהצטיינות, התקבלה לעבודה שהיא החשיבה כסטטוס של הצלחה, אך כלום לא השתנה. לא משנה מה היא השיגה או עד כמה הוכיחה לעצמה שהיא לא לוזרית, נחשו מי הגיעה לעבודה כל היום? הלוזרית. כלומר כל הניסיון הסיזיפי להיות משהו אחר, עלה על שרטון.

לאחר מספר חודשים, היא הגיעה נרגשת לאימון. "הבוס שלי, החליט להגיש את הפרוייקט שלי למנכ"ל החברה". חייכתי ושתקתי. ראיתי את האור בעיניה של ליאת. "מה לדעתך אפשר את זה?" שאלתי. "מה שמדהים הוא שאפילו לא ביקשתי ממנו, לא דחפתי את הפרויקט, לא התווכחתי אתו, כלום". "כלומר, לא ניסית להיות אסרטיבית בעל כורחך"? "נכון" היא אמרה והוציאה אוויר באיטיות. "ההיפך הוא הנכון, בחודשים האחרונים הרגשתי יותר לוזרית מאי פעם, אבל לא ניסיתי לשנות את זה, התמסרתי לחוויה שלי כפי שביקשת ממני וזה היה ממש קשה, אבל המשכתי ונתתי לי להיות כפי שאני. חשבתי שאני כבר משתגעת ותראי מה קרה?!"

טרנספורמציה תמיד עוברת דרך פרדוקסים.
כשאנחנו נמנעים ממשהו, אנחנו תמיד הופכים להיות אותו "המשהו". הרעיון הוא לתת לנו להיות בדיוק מה שאנחנו גם ככה. זו הדרך הקצרה ביותר ליצור תנאים לטרנספורמציה אמתית.



תרגיל

כולנו רוצים להיות משהו אחר וכמה שאפשר, יותר מהר. אנחנו מוכנים לשנות לא מעט דברים כדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו. מה שאני מציעה, הוא להפסיק לעשות ולהתחיל להיות. להיות מה שאנחנו כבר עכשיו. אם יש חלקים בנו שמבקשים לעבור טרנספורמציה, הדרך הקצרה ביותר, תהיה קודם כל לתת להם להיות.

כדי להתחיל לחוות זאת, הכנתי לכם תרגיל טרנספורמטיבי להפליא. אתם מוזמנים לפנות לכם כמה דקות. לשבת בשקט ולענות על השאלות:

לסיכום

יש פעמים בהם הבכי הופך לצחוק. אני חושבת שזו דרכו המיוחדת של הטבע האנושי להתמיר את עצמו, כדי לשמור על שפיות מינימאלית. ההכרה שמשהו מופלא כזה יכול לקרות, נותנת לי סוג של נחת. אני מזכירה לעצמי שהמכונה הלא תיאמן הזאת שנקראת יצור אנושי, היא הרבה יותר מורכבת ומתוחכמת ממה שאנחנו מתארים ויש לה את הדרכים שלה לשמור עלינו. אני מזכירה לי שאני יכולה לסמוך עלי, על הטבע האנושי שלי, על אלוהים, על היקום. כל שנדרש ממני, הוא לתת לדברים להיות.

מוקדש באהבה רבה לאחות זהבה נזרי היקרה והיחידה במינה.



שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים.
אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה והכי חשוב- אתם מוזמנים להירשם לבלוג:

מעוניינים לקבל אותי במייל?

מייל *

הודעת אישור תשלח לתיבת המייל שלכם
מיד לאחר הרישום.
לחצו על לינק האישור בהודעה,
ואתם רשומים!

כל הזכויות שמורות לכרינה ובר ©