ראיון עם דינה דואדי

יש לי תיאוריה כזאת, שמטפלים מכל סוג שהוא, מגיעים לייעודם מתוך הסיפור האישי והייחודי שלהם. זה די קלישאתי, אבל מטפלים רבים אומרים שהמקצוע בחר בהם ולא הם בו. משהו בביוגרפיה האישית של כל אחד ואחד מהם, מושך אותם לתשוקה הזאת של ריפוי, איזון והרמוניה.

הרוח של הבלוג שלי ("כי חייב לצאת מזה משהו טוב"), נובע גם הוא מסיפורי האישי. הוא נרקם בתוכי, כבר בימים הראשונים שלי בבית החולים.  התשוקה שלי והעיסוק שלי כמאמנת אישית , נובעים מתוך החוויות שעברתי ומהרצון להעביר הלאה את כל מה שלמדתי בדרך ( לעיון מעמיק יותר, אתם מוזמנים לקרוא יותר בפוסט למה בלוג )

כשחשבתי על הרצון שלי לראיין מטפלים שאני אוהבת, דינה דואדי ישר קפצה לתודעתי. אני מטופלת אצלה מזה כשנתיים ונפעמת כל פעם מחדש מיכולותיה המקצועיות. אבל הרבה מעבר לעניין המקצועי, למדתי להכיר אשה יוצאת דופן שסיפור חייה ובחירתה בטיפול כמקצוע, משתלבים זה בזו בצורה מרתקת. לא היה לי ספק שהיא תהיה הריאיון הראשון שלי בבלוג.

סיפורה של דינה 

דינה אובחנה ב"רטיניטיס פיגמנטוזה", מחלה ניוונית של רשתית העין, בגיל 19. ביום שבו היא אובחנה, היא גם זכתה לשמוע את המילים שלעד יחרטו בה- "את עומדת להתעוור".

כמה דקות לאחר מכן, מטושטשת מהבדיקה ובעודה מנסה למצוא את דרכה החוצה, היא נתקלה בגבר שעזר לכוון אותה. כששאל אותה מה קרה, היא סיפרה לו שהרגע, הודיעו לה שהיא הולכת להתעוור. את המשפט הבא, דינה מתארת כמשפט מפתח בחייה. הגבר שהיא נתקלה בו היה אלברט מצדה והוא שאל אותה אם היא יודעת מה זה רפלקסולוגיה... 

היום, שנים רבות מאוחר יותר, דינה היא אחת מהרפלקסולוגיות המוערכות ביותר בארץ. את ראייתה היא איבדה לאט לאט, עד שנעלמה לחלוטין בהיותה בת 40. 

לפני מספר שנים, איבדה דינה את בעלה. כדי להתאושש מהמשבר העמוק שלה, היא הצטרפה לעמותת "אתגרים" ומאז היא רצה בכל רחבי העולם ואף השלימה לראשונה מרתון מלא במרתון תל אביב האחרון. 

אלו רק חלק מהמדליות של דינה

כפי שאתם מבינים, דינה היא מה שאני מכנה "אלכימאית" של משברים ואתגרים. היא יודעת להתמיר כל קושי או אתגר, לסיפור של תקווה, רצון וציפייה.

לפני ארבעה חודשים, נערכה כתבה על דינה, בחדשות סופשבוע בערוץ 2. אילן לוקאץ', הצליח כמו תמיד, לתפוס את המהות של דינה והיא באה לידי ביטוי בכתבה הנפלאה הזו. למי שלא ראה ורוצה לצפות, הבאתי כאן את הכתבה:



http://www.mako.co.il/news-israel/local-q1_2015/Article-0a6a7a2bb6caa41004.htm

זוהי זכות גדולה עבורי, להביא בפניכם היום את הריאיון שלי עמה:

כפי שאת יודעת, השם של הבלוג שלי הוא - "כי חייב לצאת מזה משהו טוב". כשאת שומעת את המשפט הזה, מה זה עושה לך? מה זה מעלה בך?

 בכל סיטואציה שאני נמצאת בה, בכל מצב, בין אם זה טוב או רע, אני אנתח את זה באופן כזה, שזה יוביל אותי למקום שבו הכי הייתי רוצה להיות. זאת אומרת, אם זה לא טוב, אז זה לצאת מהמקום הזה. ואם זה טוב, אז שזה רק יקדם אותי. תמיד להפיק מכל דבר שאני חווה באותו זמן את הדבר "הטוב". 

ואם את לא יכולה לראות באותו רגע משהו טוב?

אני אבנה אותו בעיני רוחי, באוטוסוגסטיה. אני מאוד מאמינה בשלושת האלמנטים של: תקווה(או אמונה בדרך), רצון וציפייה. אלה היסודות שעליהם אני מבססת הרבה דברים מחיי. בכל דבר שאני עושה, האמונה היא דבר מאוד בסיסי.  אחר כך לרצות את השינוי, ואז להבין מה המטרה שזה הציפיה. 

השאלה הבאה, היא שאלה "גדולה". אני אשאל אותה ותראי מה הדבר הראשון שעולה לך. השאלה היא מהו ריפוי עבורך?

ריפוי בשבילי, זה הנפש. זה לעמוד בסיטואציה שאתה נמצא בה. אף אחד לא יכול להתיימר ולומר לך שאתה תחלים. אבל, בנפשך, אתה יכול לצעוד הלאה וזה יכול להביא אותך למקום של ריפוי אמתי. לדעת שאתה יכול לצאת מכל מצב בזכות הנפש שלך. זה הדבר המוביל.

אז את אומרת בעצם, שהדבר הבסיסי ביותר בכל תהליך ריפוי, זו עבודה עם הנפש שלך.

בדיוק. זה המפתח. והמפתח קיים פה בתוכך. כי מה זה לרפא? לכל אדם יש את ה"בעיה" שלו. אדם אחד שיש לו כאב ראש, יקבל את זה בצורה מאוד דרמטית כאילו חרב עליו עולמו. אדם אחר, שיש לו לדוגמא גידול, יכול לעבור את זה ממש בסדר. זה הכל באופן יחסי למה שאנחנו בונים בתבנית הנפש שלנו. זו התבנית שממנה אתה מגיע להתמודד ומהמקום הזה, אתה בוחר לצאת או לשקוע.

זה מעניין, כי התשובה שלך, מעלה בי שאלה אחרת והיא, האם קורה שאת מטפלת באנשים ואת מרגישה שבמידה מסוימת, הם לא באמת רוצים להירפא.

כן. בוודאי. לפעמים אנשים מאוד שקועים בעצמם. נוח להם לעטוף את עצמם ברחמים עצמיים, כי זה התירוץ שלהם לא לצאת מהמצב. כי כדי לצאת ממצב מסוים, אתה צריך להתמודד עם המון כוח, עם המון משאבים. ולפעמים אנשים, פשוט קל להם יותר לוותר ולשקוע.

כלומר, על פני השטח, הם יעשו את כל מה ש"נדרש", אבל הם לא "שם" באמת. במקרים כאלה, האם את אומרת משהו?

היום היה לי מקרה כזה.  יש את עניין ההכחשה, לכן התחלתי איתה לאט לאט, כדי להבין מה היא כבר יודעת. אני לא יכולה להפיל עליה ישר את מה שאני רואה. היא שידרה לי "שהכל בסדר".  שאלתי אותה כדי לוודא, אם היא יודעת שיש בעיה. והיא ענתה לי שכן ושהיא מטפלת בזה, אבל זה היה נראה לי, שהיא לא לגמרי בהכרה מלאה של המצב שלה. 

אז אם אני מבינה נכון, מה שאת אומרת הוא, שהשלב הראשון בריפוי, הוא להיות במודעות מלאה לכך שמשהו לא בסדר.

נכון. להבין מה המצב האמתי שלך. בלי הדחקות, בלי לטאטא את הדברים מתחת לשטיח. בוא תתחיל לגעת בדבר עצמו. וזה בנפש. פה הנפש מעורבת. 

את עובדת ומטפלת באנשים יותר מ-30 שנה. אם את מסתכלת אחורה על כל השנים האלה. מה הדבר הכי משמעותי שלמדת על אנשים מעבודתך כמטפלת?

כל אדם הוא עולם. לכל אחד יש את העולם שלו, בתוך העולם הכללי של כולנו. כולנו חלקיקים בעולם הזה. אבל, כל חלקיק כזה, הוא עולם ומלואו. אין להשוות אדם אחד לאדם שני. אני לומדת על אנשים כל פעם מחדש. אני לא באה עם משהו שידוע מראש. וזה מדהים! כל אדם הוא עולם של עצמו, בד.נ.א שלו, בערכים שלו, בהרגלים שלו.  הרבה פעמים כשאנשים שואלים אותי "את תעזרי לי?" אני אומרת "אני לא יודעת, אני רק חלק קטן ביקום שעושה את מה שאני יודעת לעשות טוב, אבל כדי לעזור לך, אתה חייב לעזור לעצמך".

אם היית יכולה לומר משהו לדינה שלפני 30 שנה, מה היית אומרת לה?

להמשיך להאמין כי אני טיפוס מאוד אופטימי. להמשיך לצפות. להמשיך הלאה, לא להיתקע. ובכל בוקר, לראות את הדברים החיוביים.

מה הדבר שאנשים הכי טועים בו לגבייך?

שאני הכל יכול. שוכחים לפעמים שאני בסך הכל בן אדם. יש לי את הרגשות שלי, יש לי את הכאב שלי... הרבה פעמים, לוקחים אותי כמקור השראה כזה. וזה לא מדויק. אני בסופו של דבר, השראה של עצמי, לא של האחר. לפעמים נותנים לי סטריאוטיפים של סגנית של אלוהים. קשה לי עם זה מאוד. בניתי את החיים שלי בדרך כזאת שאני שמחה שהצלחתי.  הדרך שבחרתי בה, נכונה לי ומאוד מתאימה לי. אבל היה גם הרבה מזל בדרך. להגיע לזה במקום הנכון, בזמן הנכון, בתפיסה המחשבתית הנכונה. בסופו של דבר, אני אדם ככל האדם ואני גם לא תופסת את עצמי יותר מזה. זה גם לא נכון לחשוב שהגעת לטופ של עצמך, ממש לא. כפי שאמרתי קודם, יש ציפייה ואני רוצה להוכיח בעיקר לעצמי כל הזמן,  שאני יכולה יותר .לקום לבוקר חדש וליצור ציפיות חדשות.

איזו ציפייה גדולה של עצמך, הצלחת לעמוד בה?

ליהנות ממה שיש לי. ליהנות מהחיים. גם כאשה שלא רואה. ושזה לא יהיה ה-issue של חיי. לא לשבת ולבכות על זה, ולשאול כל הזמן "למה?" הלאה. אני ממשיכה.

אז אם נמשיך את מה שהתחלנו קודם. השלב הראשון הוא להבין "שזה מה שיש" ואז להתחיל לבנות ציפיות שבבסיסן, את אומרת " אף על פי שאני לא רואה, אני רוצה לחיות חיים מלאים."  האם היית אומרת שזה תהליך "חלק" או שזה שיש בו גם מהמורות בדרך?   אני אגיד לך למה אני שואלת. הרבה פעמים כששואלים אותי, איך אני התמודדתי עם האתגרים שהיו לי בחיי, אנשים טועים לחשוב שזה סוג של קסם. שעושים איזושהי החלטה ושמאותו רגע, זה פשוט קורה.

 זה מאוד יחסי בין אדם לאדם. לקח לי זמן ללמוד דבר מסוים. מתוך הזמן הזה, צמחתי לעוד משהו נוסף. המטרה - ליהנות מהחיים למרות האתגרים, זה משהו שיש בו הרבה נפילות בדרך וזה לא הולך תמיד ישר, אבל תמיד יש את התקווה והרצון והם שומרים עלי. מעבר לכך, ממשברים יוצאים מחוזקים. כל מהמורה, מחשלת אותך הלאה.

בתהליך האישי שלך, בעבודה הפנימית שלך, מה הכי מאתגר אותך? עם מה הכי קשה לך?

התפיסה של אנשים אותי, כבחורה נכה. אני ממש לא מתייחסת אל עצמי כנכה. זה נורא מעניין, איך האחר מקבל אותי. אני ישר רוצה לאתגר אותו, ולהוכיח לו שהוא טועה בתפיסה שלו לגבי. הנכות איננה תופסת חלק גדול מחיי, זה לא משבית אותי.

המפגש הראשוני קשה לי. עד שלומדים להכיר אותי. אצלי טכנית, זה קצת קשה. נגיד, אם מישהו רוצה לפגוש אותי בחוץ לבד. 

אם היה משהו שהיית יכולה להזכיר לעצמך כל הזמן, מה זה היה?

איך הייתי לפני העיוורון המלא שלי. תתפלאי, היה לי קצת יותר קשה, אפילו. זו הראשוניות של ראיה שמתעתעת - כשראיתי/ לא ראיתי.  אני מזכירה לעצמי את מי שאני היום. את הכוחות שלי. אבל הכי אני רוצה לזכור, את העימות הראשון שלי עם הבעיה שלי. זה היה קשה. זה היה בום. להבין משפט שרופא אומר "את תתעוורי". הרגשתי שהעולם שלי שוקע. שאני בתהום הנשייה. ומיד החלטתי להתאושש. הבנתי שזה או להתאושש או לשקוע. לחשוב על עיוורון בפעם הראשונה. מה זה בכלל? זה מעין עיוורון כללי של היקום, של העולם, שלך עם עצמך, של העיניים, של השכל, של הנשמה, של החיים.  כשאני נזכרת בזה, אני מבינה, מאיזה מקום צמחתי.   

ביקשתי מדינה לבחור שיר שהיא אוהבת עבור הריאיון וזה השיר שהיא ביקשה:

לסיכום

דינה מביאה בראיון שלה 2 עקרונות שבהם אני מאוד מאמינה. ראשית, היא מדברת על הכרה מלאה במציאות כפי שהיא. בפוסט שלי מבוא לטרנספורמציה, אני מסבירה מה התנאים להיווצרותה של טרנספורמציה. התנאי הראשון, הוא להיות עם מה שיש, במקום לנסות לשנות כל הזמן. דינה מחזקת אותי בהנחת העבודה הזאת, כשהיא אומרת שהשלב הראשון בכל תהליך ריפוי הוא, להיות עם המציאות כפי שהיא.
עקרון חשוב נוסף הוא, הרצון או הציפייה. בפוסט כוח החיים- תשוקות, אני מסבירה על מודל הריפוי כפי שאני רואה אותו ומסבירה על 2 רבדים: רובד שמפנה ורובד שבונה. הרובד הבונה מכיל בתוכו, בין השאר, תשוקות. אני מאמינה בכל ליבי, שכשאנחנו עושים דברים שממלאים אותנו שמחה ותשוקה, אנחנו נרפאים באופן כמעט אוטומטי. דינה מסבירה לנו, שהיא אוהבת ליצור לעצמה כל פעם רצונות ואתגרים חדשים. זה מעניק לה שמחה ומשמעות באופן תדיר.

רוצה בהזדמנות זאת להודות לזיו לשם הקוסם (https://www.facebook.com/makesimple?pnref=lhc).
זיו הוא קוסם טכנולוגי שעוזר לאנשים להתגבר על בעיות טכנולוגיות מורכבות בדרך להגשמת החלומות שלהם. 
זיו, בלעדיך, כל זה לא היה קורה. תודה רבה מעמקי נשמתי. 

שמחה שבאתם להתארח בבלוג שלי. אתם יותר ממוזמנים להגיב כאן ולשתף מחשבות, תובנות ושירים.
אם אתם רוצים לשתף אחרים, תוכלו ללחוץ על כל אחד מהאייקונים החמודים פה והכי חשוב- אתם מוזמנים להירשם לבלוג:

מייל *

הודעת אישור תשלח לתיבת המייל שלכם
מיד לאחר הרישום.
לחצו על לינק האישור בהודעה,
ואתם רשומים!

כל הזכויות שמורות לכרינה ובר ©